קדש לי וגו׳ לי הוא. לשון קדש אינו מובן. הנני מקדש מיבעי. ובזה יהיו קדושים. וחז״ל דרשו על הא דכתיב בפ׳ ראה כל הבכור וגו׳ תקדיש לה׳. שמצוה להקדיש בפה. וזה שייך לבכורי בהמה מפי הבעלים. אבל מה יעשה משה בפיו להקדיש בכורי ישראל מוסף על דבר ה׳. וכן פלא כל אריכות דברי משה בשם ה׳ עד שהגיע לענין בכורה. עוד יש להבין הג׳ פעמים בחוזק יד בשתי פרשיות אלו. והענין אחר שהודיע הכתוב שב״י יצאו על צבאותם. היינו לא כמו שמוציא המון עבדים לחרות שכל אחד הוא איש בפ״ע ואין בהם הצטרפות לאגודה אחת להיות נראים עם בפ״ע אלא הוציא את ישראל להיות לצבא לתכלית א׳. והנה כל אומה בפ״ע אין קיום לאגודתה אם לא שיש לה כח הנהגה לעמוד נגד הנוגע בה מבחוץ. ונגד הריסות הדעות שבקרבה שמחריב כל ברכה וכל אומץ. וכך ישראל א״א שיתקיים שמם ותעודתם בעולם אלא בחוזק יד ללחום עם המון עמים רבים החפצים להעבירם מתעודתם או ממלחמת היצר ושארי ענינים המחריבים את הכלל. והנה כל אומה שלשה דברים המה חוזק יד שלה. א׳ המלוכה ודגליו. שתהא הסכמת הכלל להשתעבד לדעת המלך ולמסור דעתם ונפשם להרים קרן המלוכה. וכן הוא המלך עליו להשגיח על כל דבר המפריע את שלום האומה. ב׳ ראשי צבא והצבא. באשל אין דרך המלך להופיע תמיד בכבודו ובעצמו לפני הצבא ללמדם מלחמה ולצאת בראשם. ע״כ ההכרח להתמנות עליהם שרי הצבא שיהיו מוכשרים להנהיג הצבא לפי כח כל א׳ וא׳. וגם המה מחויבים להכשיר עצמם לכך ולהוסיף אומץ. ואם אינו משקיע דעתו להוסיף עוז. הרי הוא מתרפה במלאכתו וחבר הוא לאיש משחית את האומה. ג׳ כלי זיין טובים שבהם נלחמים. וככה משטר רוחני של ישראל אשר אך היא תעודת ישראל בעולם. בין באה״ק בין בהיותם בגלות ג׳ אלה המה חוזק יד שלהם. א׳ קבלת מלכות שמים. להשתעבד לעבודתו ורצונו ית׳. ולמסור נפשם ומאודם על כבודו. ולנו להאמין אשר כן הוא ית׳ משגיח על עמו בפרטות. וכאשר אנחנו רואים בכמה עתים גם בחוש הראות. ב׳ ראשי ישראל שהם מנהיגי כל העם שהמה תחתיו. והמה מוכשרים יותר לעמוד ע״ד עליון מלך ה׳ צבאות. וללחום מלחמותיו. וכל ישראל מוכרחים לנהוג בהם כבוד ומורא ולהכניע דעתם להם במה שנוגע לקיום האומה. הן אמת בהיות ישראל במדבר וה׳ הולך לפניהם לא נצרכו כ״כ לראשי הצבא המוכשרים לכך ביותר. אבל בא״י ומכש״כ בגלות ההכרח להנהיג ע״ע ראשים מוכשרים לכך וגם שרוצים להשקיע דעתם תמיד לעבודה קשה זו. ואם המוכשרים לכך והמה ראשי ישראל אינם משקעים דעתם לעבודת ה׳ והנהגת ישראל לזה הרי הם משחיתים את הכלל. ובמדרש רות אי׳ עה״פ אלופנו מסובלים וגו׳ בזמן שאין גדולי ישראל מזדקקים לצרכי הכלל. הקב״ה בא במשפט עם זקני עמו. ג׳ כל״ז והיא התורה שנקראת חרבם של ישראל כמש״כ כ״פ. ועוד יבואר לפנינו. הן המה שלשה חוזק יד של ישראל. ואמר ה׳ למשה. קדש לי כל בכור. היינו שהוא יכשיר את הבכורים עפ״י המאמר הבא אחריו שגם הוא דבר ה׳ ממש. ומשה האריך אחרי כן בביאור המאמר ועל שפתיו הוסיף לקח לבבם עד שהשכילו מה שעליהם. ואמר ה׳ באדם ובבהמה. להשוות אדם ובכור בהמה כל א׳ בערכו. דכמו בכור בהמה שהוא קדוש מרחם לקרבן. מכ״מ מצוה להקדישו בפה. ואפילו לרבי ישמעאל דס״ל א״צ היינו משום שהסכין מושכתו למה שהוא ומעמידו על עצם קדושתו. כך האדם אע״ג שהוא מוכשר לקדושה מרחם מכ״מ עליו להתכשר לזה בלמוד מלחמתן ש״י היינו התורה. וכמו כל שר הצבא מלבד כל הכשריו בדעת ובהשלמה מה שאינו נדרש לכל איש חיל מכ״מ מוכרח הוא להיות מצוין גם בכלי מלחמה של כל איש חיל ג״כ. כך כל ראש בישראל מלבד שנדרש לו להיות עולה בדעת ובשארי כשרונות להליכות עולם מה שאין שארי ת״ח נושאי החרב של תורה נצרכים לזה. עוד המה מוכרחים להיות מצוינים גם בחרבה ש״ת ג״כ. ואמר הקב״ה לי הוא למה בחר בהם ביחוד. משום שקנאם בעת שהיו מסוכנים בליל שמורים ע״פ דרך הטבע כמש״כ לעיל י״ב כ״ט והוא ית׳ פדאם מן המות. ע״כ עליהם להיות פרושים מעניני העולם ולהשתקע לעבודת ה׳. ומשום זה עשה הקב״ה והקדישם מרחם שיהיו מוכשרים לכך. זהו דבר ה׳. ואח״כ הוסיף משה בדבר ה׳ על שפתיו להסביר גם להבכורים גם לכל ישראל כמה ההכרח והתועלת הנמשך מזה ולא יאמרו שהקב״ה צוה כן רק בשביל שקנאן בעת שהצילם ויהיה בעיני ישראל לפלא מדוע מבקש הקב״ה גמול ח״ו והלא הקב״ה קונה הכל. ע״כ בא משה בדבר ה׳ והרחיב בדבור שהוא משום חוזק יד שלהם צוה הקב״ה כן. זהו ענין שתי פרשיות אלו בכלל. ונמצא שפרשיות אלו הן עיקרי הדת כמו שמע והי׳ א״ש. אלא דשמע והיה א״ש הן עיקרי הדת לכל א׳ מישראל בפרט וקדש והיה כי יביאך הם עיקרים לכלל האומה הישראלית שידעו במה היא קיומם בעולם בכל עת. ומעתה נבוא לכל פסוק להמשיך את המקראות עד שיגיע למטרה של קדושת בכורים. ואע״ג שחז״ל פירשו כמה מקראות לענין בפ״ע. כך היא דרכה ש״ת. וכמש״כ בס׳ דברים י״ח י״ח על ס׳ יחזקאל. ומכ״מ אין המקרא יוצא מ״פ להמשיך הענין:
זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. היינו יציאה מקומית. שבאותו יום ממש שבאו לסכות ראו עין בעין הופעת כבוד ה׳ עליהם שרצונו להשגיח עליהם. וכמו שאמר המשורר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. פי׳ בהיות ישראל במצרים לא היה אפשר להופיע ברוה״ק על גדולי ישראל משום שאין המקום ראוי לכך וגם משום שבית יעקב היו מעורבבים בעם לועז. ואין הדור זכאי לכך. אבל בצאת ישראל ממצרים וגם בית יעקב מעם לועז תיכף היתה יהודה לקדשו השיגו רוה״ק. ישראל ממשלותיו הבינו שהמה מעמידים ממשלת הקב״ה בעולם. וע״ע ס׳ במדבר ט״ז ג׳. וצוה ה׳ כאן שנזכור זה היום המעלה לעולם:
מבית עבדים. בית הוא משפחה. כמש״כ לעיל י״ב כ״ג. והפי׳ יציאה רוחנית מלהיות ראוי ומסוגל לעבדות והוא גדולת הנפש להיפך מלשון עבד עבדים כמש״כ בפ׳ בראשית בפ׳ נח. וכ״ז בחינה שרצוני להיות מלך עליכם ואין כבודי שתהיו עבדים לבו״ד. ואותו היום הרגישו כולם בעצמם גדולת הנפש. ועלינו לזכור זה היום:
כי בחוזק יד וגו׳. רצון הקב״ה להראותנו כזה ביום הזה. היא החוזק יד שלא יכלה תעודת האומה בכללה:
ולא יאכל חמץ. כדי להשריש הזכירה בלב ע״י איזה פעולה המראה ומזכיר זה הענין צויתי שלא יאכל חמץ. דמצה אין בה יתרון ע״י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית׳. משא״כ חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע״י שאור מש״ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה׳. ואפילו בעת שהיינו בא״י ומנהיגים מלוכה ומלחמת תנופה כדרך תחבולות האדם. כל התחבולות לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע לפי שאין הדור ראוי לנס נגלה אבל העיקר היה תלוי אם ה׳ היה יוצא בצבאותינו בהשגחה פרטית. וכש״כ בעת שישראל מפוזרים בעמים ידוע אשר אך השגחת ה׳ ורוח היהודית שבהם מאחדם ומקיימם בעולם:
היום אתם יוצאים בחדש האביב. אין אתם צריכים כעת להרבות הפעולות כדי להשריש אמונה זו. שהרי הגאולה עצמה מה שנעשה לעיניכם מועלת הרבה. ומש״ה נקרא חודש האביב. שכמו שמי שרוצה להשריש בארץ אז איזה זרע אינו צריך לרוב השתדלות. שטבע היצירה נותן בשעה זו להצליח כל זרע שמניחים בארץ להיות צומח וגדל בטוב. וא״צ הכשרים לזה. משא״כ מי שרוצה להשריש בירח אחר ההכרח לעשות פעולות הרבה שיהא צומח וגדל. כך ביום הזה די בהכנה מועטת כזה. ורז״ל דרשו שלא הוזהרו אז מאכילת חמץ אלא באותו יום והיינו משום שבאותו עת היה די בזה שהרי עינם ראו פלאים למדי שיתחזק זה השורש בלב. אבל.
והיה כי יביאך וגו׳ זבת חלב ודבש. ואז מטבע האדם בעת הצלחה לשכוח מי שעשה לו החיל הזה. יותר ממי שהוא מיצר בעניות ועיניו תלויות לאביו שבשמים. שבע״כ משריש בלבבו זכרונות טובות שמכבר. לא כן המצליח בימיו. מש״ה הקדים הכתוב שהרי תבוא לארץ זבת חו״ד ע״כ הנני מזהירך להרבות הכשרים לזכירה זו. ראשית דבר ועבדת את העבודה וגו׳. היא הסיבה הראשונה לחוזק האמונה בהשגחתו ית׳ וכש״כ בזה החודש הולדת האומה וסגולתה כמש״כ לעיל י״ב ב׳. דכלל גדול הוא בטבע שבאותו זמן שאותו דבר נוצר מראש יש לו אז יתרון כח גם בשנים וימים שאחריו:
שבעת ימים וגו׳. אינו מספיק עוד יום א׳ אלא שבעת ימים:
וביום השביעי חג לה׳. כבר כתבנו לעיל י״ב י״ד דלא נקרא פסח חג בכה״ת אלא יום ראשון ולא בשביעי. ולא כמו חג הסוכות דבכל פרשיות המועדים כתיב בכל שבעה חג. והא דכתיב כאן ביום השביעי חג לה׳. אינו אלא לענין קרבנות חגיגה דבזה שוין פסח וסוכות שאין חיוב להביא אלא בראשון. והשלמה יש בכל המועד :
מצות יאכל. בכל בני ביתך. עד אשר לא יראה וגו׳. ומזה יגיע לשאלת הבנים. והתשובה מחזקת ומרחבת הדעת להשריש הזכירה בלב:
והגדת לבנך וגו׳. פשוטו ש״מ בסדר הפ׳ שבהמשך שבעה ימים שהבנים לא ישיגו חמץ כהרגלם יבואו לחקירה ע״ז. ועל שפתי המשיב יתוסף לקח האמונה בלב. ופי׳ בעבור זה. שאנו אוכלים מצה שבעת הימים לזכרון האמונה בהשגחה עלינו בפרטות:
עשה ה׳ לי וגו׳. שהרי לא נגאלו ישראל אלא בשביל אמונה כדתניא במכילתא. זהו פשוטו ש״מ. ודרשת חז״ל דקאי על ספור י״מ בלילה הראשון ובעבור זה בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך. ג״כ ברור ע״פ קבלת חז״ל וכל מקרא הוא מצוה בפ״ע ג״כ. וכמש״כ לעיל:
והיה לך וגו׳. ג״ז אינו מספיק עדיין כה״צ ע״כ יהיה לך לאות ולזכרון בכל יום. וה״ז כמו שהאדם מספר לבנו ענין גדול לצורך מוסר. ואח״כ בכל יום מזכירו בקיצור וברמז תכונת הספור עד שוב מועד השנה. מספר עוד הפעם באריכות. כך צוה שיהא אחר הספור שיהא בימות הפסח באורך. לעשות קשרים ע״ז בכל יום ביד ובראש מקום השתעבדות הלב והמוח:
למען תהיה וגו׳. תועלת של הנחת תפלין לאותו הענין הוא כדי שיהא תורת ה׳ בפיך דתפילין הוא מעין תורה וכמו שהתורה ועיונה מדרכתו לאדם להיות נאמן לאלהים. כך תפלין עושה מעין זה לכל אדם מישראל ומכאן תניא במכילתא שכל העוסק בתורה פטור מתפלין. וכבר כתבו הראשונים (עי׳ ב״י סי׳ ל״ח בשם הרוקח) דלא שיהא ח״ו פטור ממ״ע זו. אלא תכלית המצוה וטעמה אינו נצרך למי שעמל בתורה. ומכ״מ גם הוא חייב במצוה הקבועה לכל אדם. וכמו כל מצות שבתורה שיש בהם טעם ומכ״מ נעשים לחק אפילו במקום שנעדר הטעם כמש״כ בס׳ ויקרא י״ט ב׳. ובסמוך עוד:
כי ביד חזקה וגו׳. שלא תתפלא למה הצריכנו הקב״ה כ״כ מצות ותחבולות לבטחון ואמונה בהשגחתו ית׳. ע״ז נותן טעם משום שהנך רואה ויודע שדבר זה אינו מתקבל ברצון לפניך עד שבע״כ היינו ע״י מכת הדבר שהוא ביד חזקה הוציאך ה׳ והיינו משום שלא היו נוחים לקבל ע״ע השגחתו ית׳. וזהו באמת מוצא הדרש ברבה פ׳ וארא על ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה מחמת שהיו משוקעים בע״ז. וא״כ משמע שלא היו רוצים לצאת. ובאמת אנו רואים מפעם הראשונה כששמעו כי פקד ה׳ את עמו כולם האמינו ויקדו וישתחוו. אלא משום שבמאמר השני הודיעם משה בשם ה׳ והייתי לכם לאלהים. היינו השגחתו תהא עליהם ע״פ מעשיהם. מש״ה לא נתרצו כולם לקבל עד שהוציאם הקב״ה בע״כ. ובדבר שקשה על האדם לקבל נדרש הרבה פעולות להשריש בלב שמכ״מ כך הוא:
ושמרת וגו׳. לא תחשוב שאין אדם נצרך לכל זה ההשתדלות אלא בתחלת ימי גדלו עד שיהא נשרש באמונה זו. אבל אח״כ שוב אין צריך. מש״ה הזהירה תורה ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. כמו שהיה מצוה בשנים שעברו כך יהא נזהר לעולם. ואם שאין עוד זה הטעם מכ״מ היא חוקה. וכמש״כ לעיל. ומזה המקרא אנו אומרים בהגדה אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים וכו׳. וזה המקרא קאי ג״כ על חוקת תפלין כידוע ומתפרש כמש״כ לעיל דאפילו עוסק בתורה וא״צ לתפלין לפי הטעם למען תהיה וגו׳ מכ״מ ושמרת את החקה וגו׳ זהו פשוטו ש״מ. והדרשות ידוע:
והיה כי יבאך וגו׳. אחר שביאר חוזק יד העיקרי שהוא קבלת מלכות שמים והשגחתו ית׳. הגיע לתחלת צווי ה׳ לקדש כל בכור שהוא חוזק יד השני. ואמר והיה כי יביאך וגו׳ דבהיותם במדבר הלא מלך ה׳ צבאות הולך לפניהם. וא״צ להרבה שרי צבאות. אבל כאשר יביאך לא״י ולא יהיה כבוד ה׳ בגלוי וא״כ נדרש לאנשים מיוחדים נושאי כבוד ה׳ וכח האומה הישראלית:
והעברת כל פטר רחם. המה בכורי האדם שיהיו קדושים ומובדלים לה׳ ע״י שיכינו עצמם לכך ונכלל בזה שתנהגו אתם בהם קדושה ומעלה:
וכל פטר שגר בהמה. כדי להראות לישראל טבע קדושת בכורה שהיא מסוגלת למעלה הקדיש גם בהמה בשני אופנים. היינו בהמה טהורה שראוי לקרבן יהי לה׳ לגבוה. ומזה ידמה עצמו בכור שהוא מוכשר לפי שכלו להיות משוקע בדעת אלהים ובשקידת התורה עליו להכשיר עצמו לכך. והאופן השני
וכל פטר חמור תפדה בשה. וידוע שהשה ניתן לאנשי מעלה. כמו שעלה אח״כ לכהנים. ומזה ידמה עצמו הבכור אדם שהוא איש פשוט ודומה לחמור ואינו ראוי להיות משוקע בדעת אלהים אזי עליו להיות מתומכי אנשי מעלה ולהנות אותם ובזה יהיה כיושב בצל תורה:
ואם לא תפרה וערפתו. להראות לנו שבכור שמאבד את כחו ואינו רוצה גם להיות מהנה לאנשי מעלה אזי אינו כדאי בעולמו דזה כלל גדול שמי שראוי להיות במעלה והוא מתרפה מזה גרוע הוא ממי שאינו ראוי לכך. והרי הוא חבר לאיש משחית. כמש״כ בס׳ בראשית ל״ח ז׳ גבי ער בכור יהודה. וכ״כ בכהנים שבאו אחר העגל במקום בכורים. כדכתיב בהושע ד׳ כי אתה הדעת מאסת ואמאסאך מכהן לי. וכן בת״ח כתיב שם ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. וכדאיתא ביומא דל״ח שגורם גלות לו ולבניו. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר כ״א כ׳:
וכל בכור אדם בבניך תפדה. שלא יהא על האדם קדושת בכור בהמה שאסור להשתמש בו וליהנות ממנו בחיים מש״ה הזהיר הכתוב לפדותו. אבל מכ״מ מוכשר הוא לקבל שפע קדושה. וע׳ להלן ל״ד כ׳:
מה זאת. מה תועלת לנו בקדושת בכורים:
בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים. שיהיו לנו אנשים מוכשרים להנהיג משטר אלקי. ולהיות ככוכבי השמים המאירים לרבים. וזהו חוזק יד השני. ע״כ כאשר הקשה פרעה וגו׳ הופיע כח גדולת הנפש ורוחב הדעת על הבכורים והכינם לזה שיהיו המה המוכשרים לזה התכלית:
מבכר אדם. כתיב חסר. משום שפרעה עצמו היה בכור ולא מת וכמש״כ לעיל י״א ה׳:
והיה לאות על ידכה וגו׳ כי בחוזק יד וגו׳. עתה ביאר הכלי זיין של ישראל שהוא חוזק יד שיש לכל א׳ מישראל. ואמר שהתפלין כמו שיש בהם כח התורה לשעבד הלב והמוח למלכות שמים. ככה יש בהם מעין כח התורה שהוא חרבם של ישראל להגן מכל צרה כאשר כבר ידעו מזה ע״פ שאמר משה בביאור אלהי אברהם וכמש״כ כבר. אבל זה אינו אלא ביחידים הראויים לעמל תורה ועתה כשבא לקיום כלל האומה נתן מצות תפלין שהוא מעין זכות עמל תורה. ובאו שתי מצות תפלין ש״י וש״ר. כמו תורה שבכתב ובע״פ. תורה שבכתב כולה שמותיו של הקדוש ב״ה והזוכה לעמוד עליהם מתקיים בו וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך. כך הנושא תפלין ש״ר נאמר בו וראו כל עמי הארץ וגו׳ כדאי׳ פ׳ הרואה דף נ״ז רא״א זה תפלין ש״ר. וכמו תורה שבע״פ שבחה הוא שיהא חמוקי ירכיך בסתר כדאיתא במסכת מו״ק. כך תפלין ש״י הוא מכוסה . והנה בפ׳ ראשונה כתיב בתפלין ש״ר ולזכרון בין עיניך ובפ׳ שניה כתיב ולטוטפת ב״ע. עוד בפ׳ ראשונה כתיב בתפלין ש״י על ידך בכ״ף פשוטה ובפ״ש כתיב על ידכה. דמשמעו יד כהה. ואטר מניח על שמאל שלו דוקא. היינו משום דבפ״ר מפרש שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין קבלת עול מ״ש והשתעבדות הלב והמוח להשגחתו ית׳. וזהו לזכרון בין עיניך היינו שיהיה לזכרון על כל האמור בתכלית יציאת מצרים ולפי זה הטעם הא דציותה תורה להקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דתחלה יש לשעבד הלב ואח״כ המוח. היינו תחלה הרצון ואח״כ השכל. כדאיתא בירושלמי ברכות ספ״א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה נינהו העין רואה והלב חומד. ואע״ג שהע׳ין רואה תחלה מכ״מ ראיה ראשונה היא יכולה להיות פתאומית וא״א להיות נזהר בה. אלא אזהרה היא שלא יהא הלב חומד ויוסיף להביט בעבירה. אלא יסיר עיניו מראות ברע מש״ה יש לשעבד תחלה הלב. ולפי זה הטעם היה ראוי להיות הדין דאפילו אטר יד יניח תפלין ש״י נגד הלב. אבל בא פרשה שניה וביאר הכתוב שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין מלחמה והגנה שבא ע״י שני כחות התורה שבכתב ושבע״פ. מש״ה כתיב בתפילין ש״ר לטוטפות. דמשמעו תכשיט והיינו כמו תורה שבכתב דכתיב ביה וראו כל עמי הארץ וגו׳. ה״נ נאמר בתפלין ש״ר וכדאי׳ בפ׳ הרואה כמש״כ לעיל. ותפלין ש״י הוא כמו כח תורה שבע״פ כמש״כ. ולפי זה הטעם הקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דכמו החרב שאין התיק לתכשיט אלא בזמן שהסייף מונח בו אבל בלי סייף כלל אינו לתועלת כלל אפילו להתקשט בו. משא״כ תכלית הסייף אפילו בלי תיק תכליתו שוה אלא שאין לו תפארת לנושאיו כשהוא בלי תיק. כך תכלית תורה שבכתב אינו אלא בזמן שמאמינים בתורה שבע״פ ויודעים ממנו אם מעט אם הרבה. אבל בל״ז אינו מועיל כלל. משא״כ תכלית תורה שבע״פ אפילו אינו מביט בתורה שבכתב מועיל הרבה למלחמתן של ישראל אלא שאינו לתפארת. מש״ה ציותה התורה להקדים תפלין ש״י לש״ר ללמדנו דעת דא״א לתורה שבכתב בלי תורה שבע״פ כלל. ולפ״ז הטעם שנמשל לחרב. ראוי לאטר יד ימינו להניח תפלין ש״י על שמאל שלו כמו שהגבור כשהוא אטר אוחז החרב על שמאל שלו. מש״ה כתיב בפ׳ שניה ידכה יד כהה דידי׳. ולמדנו מפרשיות של תפלין שהן ארבע. שהעיקר הטעם הוא השני יותר מטעם הראשון שהרי לשון לטוטפות בתפלין ש״ר כתיב שלש פעמים בתורה. משא״כ לזכרון כתיב רק בפ׳ קדש. ותדע עוד. דלפי טעם הזכרון והשתעבדות היה ראוי גם לאטר יד להניח תפלין ש״י על שמאל דכל אדם כדי שיהא מונח נגד לבו. ובא הטעם השני והכריע טעם הראשון. והדעת נותנת ע״ז שכך ראוי להיות שהרי הידיעה שהתפלין הוא חרב לה׳ ולישראל הוא בעצמו מביא השתעבדות למלכות שמים. שהרי אפילו חרב הגשמי שביד הגבור אינה מסוגלת לשמרו כ״כ מכל פגע ואסון אם לא כשהיא באה מכח המלוכה. וא״כ מוכרח הוא ג״כ לזכור השתעבדות למלכות. וכש״כ חרב הרוחני שאינו בא אלא מכח עבודת מלכות שמים ית׳. הדבר מובן אשר בלי השתעבדות לעול מ״ש. אין התפלין אלא מזכיר עון. להתפש בם ח״ו. ולא נדרש לכתוב בתורה שהתפלין בא לזכירה מיוחדת בלב ובמוח אלא בשעה שהאדם מישראל שפוי מכל צרה ואינו נדרש לשום הגנה. ואז מ״מ בא כח התפלין להזכירו שממשלת קונו וּמִשׂרָתוֹ עליו. וכדאיתא בברכות רפ״ד דבעידנא דבדחי טובא אז התפלין להזכיר שיהי׳ ברעדת עומ״ש. אבל מעט מעט אנשים המה מישראל דבדחי טובא. וכדאיתא בב״ר פצ״ז כשם שהפרנסה בכל יום כך גאולה בכל יום. והיינו גאולה מכל צרה כפרש״י מגילה די״ח ב׳ בפי׳ ברכת גואל ישראל. וכ״ז בא ע״י תפלין וממילא בא הבטחון הזה לעורר על השעבוד וכי כך הוא חובתנו. וכך יפה לנו לטוב לנו כל הימים:
ויהי בשלח פרעה את העם. אינו מובן מה תלה המקרא בפרעה. והכי מיבעי ויהי בצאת ישראל ממצרים ולא נחם וגו׳. אלא מכאן למדו במכילתא אין שלוח אלא לשון לויה כמו ואברהם הולך עמם לשלחם [ובמכילתא שלפנינו איתא אין שילוח בכל מקום אלא לשון לויה כו׳. והוא טה״ד. שהרי סתם שלוח אינו לשון לויה. אלא כצ״ל אין שלוח כאן. והכי איתא ברבה פ׳ זו]. ויש להבין מנ״ל לרבותינו דכאן משמעו הכי ולא מלשון שלח עמי ויעבדני. שהוא לשון הנחה ורשות. אלא מסמיכות הענין. ובא הכתוב להראות בזה שלא היה עיכוב אחר מלילך דרך פלשתים. כ״א הטעמים שמבואר בזה המקרא ולא היה עיכוב מצד פרעה שאם היה בדעתו שישובו לאחר ימי העבודה והחג לא היה לו להניחם לילך על דרך פלשתים שמא ישארו בארץ מיושבת שם. משא״כ במדבר בארץ ציה ושממה בע״כ ישובו למצרים. והייתי אומר דמש״ה לא היה עיכוב מצד פרעה משום שלא ידע לאיזה דרך ילכו מסכות שהרי היו במצרים. ואם ראה באמת היה מוחה בם מלילך דרך פלשתים. מש״ה פירש הכתוב ויהי בשלח פרעה. שלוה אותם עד סוכות. ומ״מ היה להם רשות מצדו ללכת דרך ארץ פלשתים שמתחלה היתה הכוונה שלו להוציאם לחירות ואין לו עליהם דבר. אלא שמ״מ לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. [אכן מצד אנשי מצרים היה ראוי להיות עכוב. אלא שהיו טרודים בקבורת מתיהם ולא שמו לב לראות להיכן המה פונים כמבואר ריש פ׳ מסעי]:
כי קרוב הוא. הלשון מוכיח שהוא טעם ולא כהרמב״ן וש״מ שפירשו אע״פ. ולא נמצא לדעת חז״ל כי משמש אלא בד׳ לשונות ולא בלשון אע״פ. אמנם גם פרש״י שהטעם הוא כי אמר אלהים וגו׳ ג״כ דחוק כמש״כ הרמב״ן. אלא כי קרוב הוא. הוא טעם העיקרי. ולהיפך כי אמר אלהים וגו׳ אינו טעם ועיקר. שהרי גם במדבר רצו כ״פ לשוב ולא הניחם ה׳. וכך היה אפשר להיות דרך ארץ פלשתים. ועוד היה אפשר לפני ה׳ עצות שלא ייראו. וגם לשון כי אמר אלהים אינו מדויק ומה הי׳ מקרא חסר אם כתב כי קרוב הוא פן ינחם וגו׳ אלא עיקר הטעם כי קרוב הוא. והכי תניא במכילתא בכמה אופנים רמז עליהם בפרש״י. ועוד יש לאלוה מילין דכבר ביארנו בשירת האזינו הכתובים כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. שהמשיל איך עשה הקב״ה צורה המיוחדת של ישראל שהוא להיות בדד ומובדל מאוה״ע. כנשר על גוזליו והוא מעוררם לקנו כשהוא מרחוק ממנו. ובזה הוא מרגיל את גוזליו לצורה המיוחדת שלהם. ושם הוא מבואר יפה. ואם היה מוליכם דרך ארץ פלשתים שהוא קרוב אע״ג שיש קצת מדבר בין מצרים לפלשתים. מ״מ לא היה בזה כדי להרגילם ולהעמידם על צורה המיוחדת שלהם זהו טעם כי קרוב הוא. אמנם לא היה אפשר להסביר לישראל זה הטעם שירא מהם שיתערבו בפלשתים ע״כ מסיים כי אמר אלהים. לישראל אמר הטעם פן ינחם העם וגו׳:
ויסב אלהים וגו׳. במ״ר מפרש כאן כוונה שניה ויסב מלשון הסיבה. שהסיבן בסעודתן. ומסיים במדרש מכאן שנו חכמים ע״פ סמוך למנחה כו׳ ולא יאכל עד שיסב. והגיע לחז״ל זה הפי׳ מדכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו׳. ואין כאן מקומו אלא לעיל בנסעם מרעמסס לסכות. אלא בא ללמדנו שבהיותם בסכות היה פרשת דרכים אם דרך פלשתים אם דרך ים סוף. ושמה הסב המקום דרך שלהם על ים סוף. והודיע המקרא עוד דשם לא היה בחפזון ובפחד כמו שהיה ברעמסס אלא ישבו בדעה מיושבת ולא כהולכי דרכים שאין דרכן להסב באכילתן אבל המה הסבו. ומשום הכי סמך ענין שגם בני ישראל הלכו חמושים מזורזין בדעה רחבה בלי שום פחד מאימת המדבר לפניהם ומפרעה מאחריהם:
ויקח משה וגו׳. הפסוק הזה אינו במקומו הראוי לו. אלא בצאת ישראל מרעמסס. שהרי לא היה ארונו של יוסף עומד בסכות. אלא בא ללמדנו הא דתניא במכילתא יוסף זכה לקבור את אביו כו׳ מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה כו׳ ולא עוד אלא שעם יעקב עלו עבדי פרעה זקני ביתו ועם יוסף עלה הארון והשכינה והכהנים והלוים וכל ישראל ושבעה ענני כבוד. ולכאורה מה שייכות היו כל הדברים הנפלאים הללו לארונו של יוסף. וכי בשביל יוסף הלכו. אלא כמו שביארנו בפ׳ ויחי דגם העולים לקבורת יעקב לא כולם עלו לכבודו של יעקב אלא הרבה עלו לכבודו של יוסף ומהם בצווי יוסף לשמירה. ומ״מ נחשב הכל לכבודו של יעקב ע״ש. כך בארון יוסף כל מה שעלה עמו נחשב הכל לכבודו מש״ה סמך הכתוב עצמות יוסף לכאן משום דבסוכות החל כבוד ה׳ להופיע עם העננים. ונחשב כאלו באו בשביל עצמות יוסף:
עמו. מיותר. ולפי הפשט מודיע שלא מסר תומ״י לשבטו ולנושאיו אלא כבדן להיות עמו. והיה כן כ״ז שלא נכנס למחנה שכינה בקבלת התורה ובא״מ והדרש במס׳ פסחים עמו במחיצתו שטמא מת מותר במחנה לויה ועי׳ ס׳ במדבר ל״א י״ט מש״כ שם:
מזה אתכם. בפ׳ ויחי לא כתיב אתכם. ובמכילתא תניא והעליתם את עצמותי יכול מיד ת״ל אתכם. כשתהיו עולים. וממה שלא כתב שם אתכם נראה שהשביעם אם יהיו יכולים להעלות תומ״י יעלו אלא שפי׳ שאם לא יהיו יכולים מצד המלכות יעלוהו עכ״פ בעלייתן ומש״ה כתיב כאן כי השבע השביע דפי׳ השביעם שישביעו לבניהם אחריהם שיהיו בעת היציאה:
לא ימיש וגו׳ לפני העם. הוא מיותר שהרי כבר כתיב לפניהם. אלא בא ללמד דרק לפני העם היו שני עננים ממש. עד שאמרו חז״ל בשבת דכ״ג שהיה ענן אש מקדים לבא עד שלא הלך עמוד הענן. אבל הענן שהיה עליהם כדכתיב בפ׳ שלח ועננך עומד עליהם. לא היה אלא ענן אחד. וביום היה כמו ענן. ובלילה היה אותו ענן עצמו מאיר כאש. כמו שביארנו בפ׳ בהעלותך ע״ש:
